מה זה פומו – ממה זה נגרם ואיך להתמודד עם התופעה החדשה

בעולם שאנחנו חיים בבו אנחנו מוצפים בגירויים, מידע ואפשרויות בלתי נגמרות. מצד אחד, זו ברכה אדירה שפותחת בפנינו שפע של הזדמנויות לבחור, ללמוד, לחוות וליצור קשרים. אבל מצד שני, השפע הזה עלול ליצור תחושה מתמדת של פספוס, של "משהו חסר", של צורך בלתי פוסק להיות מעורבים ומעודכנים בכל דבר שקורה סביבנו. זוהי, בקצרה, תופעת ה-FOMO.

המונח FOMO, שהוא קיצור של Fear of Missing Out (בעברית: "הפחד לפספס"), הפך בשנים האחרונות למילת באזז נפוצה המתארת את החרדה והלחץ שאנו חווים למראה פוסטים, סטוריז ועדכונים של אחרים ברשתות החברתיות. זו התחושה שכולם עושים דברים מגניבים ומעניינים יותר מאיתנו, שאנחנו מחמיצים חוויות משמעותיות ושבלי קשר כמה שננסה, תמיד נישאר "מחוץ לעניינים" במידה מסוימת.

אבל האם תופעת ה-FOMO היא רק עניין של מילניאלס חסרי סיפוק שמכורים לאינסטגרם? או שמא זו תחושה אנושית עמוקה ומושרשת הרבה יותר, שמייצגת צורך בסיסי בשייכות ובהשתתפות? ומה המחירים האישיים והחברתיים של הפחד הזה "לפספס"? האם ניתן להשתחרר ממנו, או לפחות לצמצם את ההשפעה השלילית שלו על חיינו ורווחתנו הנפשית?

מה זה בעצם פומו (FOMO)?

ה-FOMO, כפי שכבר הזכרנו, הוא תחושת החרדה או חוסר הנוחות שאנו חווים כאשר נדמה לנו שאחרים מבלים או נהנים יותר מאיתנו. זה הפחד המתמיד שמשהו מעניין או חשוב קורה במקום אחר, ושאנחנו לא חלק מזה.

התופעה, שזוכה בשנים האחרונות לתשומת לב תקשורתית ומחקרית רבה, לא נולדה משום מקום. היא קיבלה תאוצה משמעותית עם עליית הרשתות החברתיות ועם השתרשות התרבות של שיתוף בזמן אמת.

מפיד האינסטגרם שלנו שמציף אותנו בתמונות של חברים בטיול חלומי באיים המלדיביים. הסטוריז שמראים לנו איזו מסיבה אדירה הייתה אמש (רק לא לנו…). והציוצים שמעדכנים אותנו בזמן אמת באיזה פאנל מרתק (שאנחנו מפספסים) מישהו נמצא כרגע.

בקצב המטורף והמידי הזה קשה שלא להרגיש שהחיים האמיתיים מתרחשים תמיד במקום אחר, בלעדינו. כאילו יש איזה מירוץ קדחתני שבו כולם משתתפים ואנחנו תמיד כמה צעדים מאחור. זה יכול ליצור געגועים, חוסר סיפוק, ואפילו מועקה קיומית שהרי כל הזמן "מפספסים" משהו.

כמובן, המונח FOMO לא "המציא" את רגשות אלו, תמיד היו לנו חרדות מסוימות לגבי מעמדנו החברתי, אי ודאות לגבי החלטות שקיבלנו והשוואה של עצמנו לאחרים. אבל הרשת החברתית והתקשורת המיידית העצימו והאיצו אותם מעבר לכל פרופורציה.

ראוי לציין שישנו גם מונח "אח" ל-FOMO הנקרא JOMO (ראשי תיבות של Joy of Missing Out), שהוא ההפך המוחלט – שמחה להיות "מנותק", להחמיץ דברים ופשוט להתמקד בעצמנו ובמה שיש לנו. אבל על התופעה החיובית והמשחררת הזו כבר נרחיב בהמשך.

ממה נגרם ה-FOMO?

אז מה הם הגורמים העיקריים לתופעת ה-FOMO? מה גורם לנו בכלל לפתח חרדת החמצה? הנה כמה מהסיבות הנפוצות שזוהו:

– רשתות חברתיות – זה אולי מובן מאליו, אבל המקור הראשון והעיקרי ל-FOMO בעולם הדיגיטלי שלנו הוא התוכן המוצף אותנו מהפלטפורמות כמו פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, סנאפצ'ט וכו'. העובדה שאנחנו חשופים כל הזמן ל"הייליטס" ולרגעי השיא בחיי האחרים גורמת לנו להרגיש שהחיים שלנו משעממים ורדודים יותר בהשוואה.

– תרבות ה"פיר" – אנחנו חיים בתרבות שמעלה את מה שמגניב, טרנדי ו"שווה" ברגע נתון. ה"פחד לא להיות קול" או לא להספיק את האירוע/המקום/הבילוי האולטימטיבי מייצר לחץ מתמיד של לא לפספס את מה שכולם עושים ומדברים עליו.

– לחץ חברתי – גם בעידן הדיגיטלי, הצורך להרגיש שייכים לקבוצה ומקובלים חברתית הוא צורך אנושי בסיסי. כשכל החברים מתכננים משהו ואנחנו לא חלק מזה, הפחד להיות מבודדים או מודרים הוא לחלוטין אמיתי.

– מערכות יחסים – במיוחד בקרב זוגות ובני נוער, FOMO יכול לבוא לידי ביטוי בפחד "לפספס" אינטראקציות עם בני/בנות הזוג אועם החברים הקרובים. זה עלול להוביל למעקב כפייתי אחרי פעילות ברשת ולחשדנות לא בריאה.

– תחרותיות – בחברה מוכוונת הישגים כמו שלנו, יש תמיד תחושה שצריך לעשות יותר, לראות יותר ולחוות יותר מאחרים כדי להיות "מספיק טובים". אם מישהו הספיק יותר מאיתנו, מיד מתעוררת חרדה ש"הפסדנו" במירוץ.

– חשיפה לאינסוף אפשרויות – כשהאפשרויות לבילוי, הגשמה עצמית, קניות וכו' הן אינסופיות, זה יוצר תחושה שאי אפשר להספיק הכל ואי אפשר לבחור "נכון". מכאן נובע הפחד המתמיד שהחמצנו משהו יותר טוב.

– חוסר ביטחון – אנשים שסובלים מדימוי עצמי נמוך, פרפקציוניזם או חוסר שביעות רצון מהחיים שלהם, נוטים לפתח גם רמות גבוהות יותר של FOMO. הם מרגישים תמיד שמשהו חסר להם לעומת אחרים.

כפי שניתן לראות, הסיבות לפומו הן שילוב של גורמים אישיותיים, חברתיים וטכנולוגיים. חלקם הגדול תלוי בנו ובהתנהגות שלנו, אבל חלקם נובע מהתרבות והסביבה בה אנו חיים כיום.

עם זאת, חשוב לזכור ש-FOMO אינה מחלה או הפרעה פסיכולוגית רשמית. היא קיימת על רצף, כשלעתים התופעה היא קלה וחולפת, ולעתים היא הופכת לנוכחת וטורדנית מאוד. אבל האם זה בכלל טבעי שנרגיש ככה? על זה נרחיב בפרק הבא.

האם פומו זה טבעי?

כשחושבים על זה, יש משהו די אבסורדי ומוגזם בחרדה המתמדת שלנו להחמיץ חוויות ואירועים בחייהם של אחרים. הרי ברור שבעולם יקרו תמיד דברים נפלאים שאנחנו לא חלק מהם. זה חלק מהמציאות האנושית המוגבלת שלנו. אבל האם זה אומר שהפומו בכלל לא טבעי, שהוא "המצאה" של העידן הנוכחי?

ובכן, התשובה היא גם וגם.

מצד אחד, הפחד לפספס הזדמנויות היה קיים תמיד כחלק מהאבולוציה האנושית. מנקודת מבט של הישרדות המין, הייתה חשיבות רבה להיות חלק מהקבוצה, להיות מעורב במה שקורה, להיות מודע לסכנות וליתרונות שמסביב. בני אדם שהיו מנותקים או מודרים מהשבט לא שרדו לאורך זמן. ולכן מובנה בנו איזשהו דחף בסיסי "להיות בעניינים".

מצד שני, הרשתות החברתיות העצימו והקצינו את הדחף הזה הרבה מעבר למה שהוא אמור להיות באופן טבעי. אנחנו מקבלים כל הזמן מנות קטנות של דופמין כשאנחנו מקבלים התראות על עוד תוכן שיתופי, וזה יוצר מנגנון ממכר של השוואה מתמדת לאחרים. זה מעין "קוקטייל" מסוכן של צורך קדום להרגיש שייכות לצד טכנולוגיות ניידות זמינות בכל עת.

ובמובן הזה, ה-FOMO שרבים מאיתנו חווים היום איננו בהכרח "טבעי" או "נורמלי" במובן שהוא לא מותאם לצרכים האמיתיים של החיים המודרניים. הוא עלול להסיט את תשומת הלב שלנו מערכים חשובים יותר של משמעות, נוכחות, אושר פנימי ויחסים בין אישיים עמוקים.

הוא גם יכול להיות מנוצל בקלות על ידי מותגים ומפרסמים כדי לגרום לנו לבצע קניות אימפולסיביות או לבזבז זמן ומשאבים מתוך פחד "להחמיץ מבצעים". או גרוע מכך, להוביל אותנו לבצע התנהגויות מסוכנות (כמו נהיגה בזמן התכתבות) או להזניח דברים חשובים בחיינו (כמו שינה ומנוחה) כי אנחנו פשוט לא מסוגלים לנתק או להירגע.

לכן, אפשר לומר שמנה מסוימת של פומו היא טבעית ובלתי נמנעת בחברה האנושית. אבל כשהיא הופכת לדומיננטית או פולשנית מדי בחיינו, ומתחילה לפגוע משמעותית באיכות החיים והבריאות הנפשית שלנו, הגיע הזמן לבדוק את עצמנו ולנסות למתן אותה.

אז מה עושים? איך נלחמים בפומו ומונעים ממנו להשתלט על חיינו?

כשמבינים את הסיבות והמחירים של FOMO, השאלה הבאה המתבקשת היא: איך ניתן להתמודד עם זה? איך משתחררים מהכבלים של ההשוואה והחרדה המתמדת? הנה כמה שיטות יעילות:

1. הגבילו את הזמן ברשתות החברתיות – אין צורך להתנתק לגמרי, אבל כדאי לצמצם את השהות והתדירות. קבעו לעצמכם זמנים ספציפיים לגלישה במהלך היום, ונסו לעמוד בהם. השתמשו באפליקציות או בהגדרות מובנות כדי להגביל את עצמכם.

2. היו סלקטיביים יותר – לא כל פוסט, סטורי או ציוץ באמת ראוי לתשומת לב שלכם. נסו להתמקד רק בתכנים משמעותיים ומועילים עבורכם, ולא רק במה שמושך או מעורר השוואה כפייתית. חשבו פעמיים לפני שאתם עוקבים או מגיבים.

3. העריכו את מה שיש לכם – הפנו את המבט פנימה והתמקדו בברכות ובדברים הטובים בחיים שלכם. תרגלו הכרת תודה יומית, חגגו את ההישגים הקטנים שלכם ועצרו מדי פעם להעריך את מי שאתם ואת מה שבניתם. אתם מספיקים בדיוק כפי שאתם.

4. מצאו סיפוק בהווה – במקום לחיות כל הזמן בפנטזיות על העתיד או על מה שמפספסים, נסו להתמקד יותר בהווה ובמה שיש מולכם כאן ועכשיו. תרגלו מיינדפולנס ומצאו הנאה ושמחה בפעילויות ובמפגשים היומיומיים.

5. צאו לחוות במקום לחלום – אם אתם מרגישים שיש משהו ש"החמצתם", במקום להצטער תעשו מעשה. רוצים לטייל? תתחילו לתכנן טיול. רוצים לפגוש אנשים? זמו מפגשים או הצטרפו לחוגים ופעילויות חברתיות. קחו בעלות על החיים שלכם.

6. דברו על זה עם אחרים – שתפו חברים קרובים, בני זוג או בני משפחה בתחושות ה-FOMO שלכם. סביר להניח שגם הם מרגישים דברים דומים. כשמדברים על זה בגלוי זה מקל על העומס ומאפשר לקבל פרספקטיבה אחרת.

7. התמקדו בערכים שלכם – הגדירו לעצמכם מהם הדברים החשובים והמשמעותיים באמת בחייכם, והתמקדו בפיתוח שלהם. בין אם אלו יחסים, עבודה, יצירתיות או כל ערך אחר – תנו להם עדיפות על פני הרדיפה אחרי מה שכולם עושים.

יישום אפילו של חלק מהעצות האלו יכול להפחית משמעותית את רמות החרדה וחוסר השקט שלנו, ולהשיב לנו מידה של שליטה. אבל עדיין כדאי לדעת לזהות מתי ה-FOMO הופך להיות יותר מדי ודורש כבר התערבות רצינית יותר.

איך יודעים שהפומו הפך לבעייתי?

לרוב האנשים, תחושות של FOMO צצות מדי פעם כחוויה חולפת לנוכח גירויים מהרשתות החברתיות. למעשה, מחקרים מראים שכ-75% מהאוכלוסייה חווים פומו ברמות כאלה או אחרות. אבל יש מצבים שבהם התופעה מתגברת ומתחילה לפגוע בתפקוד ובאיכות החיים בצורה משמעותית.

הנה כמה סימנים שיכולים להעיד על כך שה-FOMO שלכם חצה את הגבול והפך לבעייתי:

• אתם מבלים שעות רבות (או רוב היום) בגלישה כפייתית ובהשוואה לאחרים ברשתות החברתיות.
• אתם מתעוררים באמצע הלילה לבדוק התראות ועדכונים מחשש שתפספסו משהו.
• אתם מוותרים על שינה, ארוחות או זמן איכות עם אנשים קרובים כדי לבלות עוד ועוד זמן ברשת.
• אתם מרגישים עצבות, חוסר שקט, מתח וחרדה קבועים לגבי מה שאתם מפספסים.
• אתם מוצאים את עצמכם משקרים או בורחים ממחויבויות חשובות כדי להשתתף באירועים או מפגשים שאתם פוחדים לפספס.
• אתם מבצעים קניות אימפולסיביות ומיותרות רק כדי להרגיש שאתם לא "מחמיצים מציאות".
• אתם מסתכנים בנהיגה, בחציית כבישים או במצבים לא בטוחים תוך כדי בדיקה כפייתית של הסלולרי.
• החברים והמשפחה שלכם מתלוננים שאתם לא נוכחים או מרוכזים באינטראקציות איתם.
• אתם חשים מרירות, תסכול וכעס מתמידים על חייכם ועל עצמכם, ותמיד חושבים שלאחרים יותר טוב.

 

אם אתם מזהים אצלכם רבים מהסימנים האלו באופן תדיר, זהו אות אזהרה חשוב. ה-FOMO כבר לא משרת אתכם, והגיע הזמן לפעול בצורה יותר נחושה ולהשיב לעצמכם את השליטה בחיים.

מה הנזקים של פומו מוגזם?

כאשר ה-FOMO חורג מגבולות הסביר והופך להתנהגות כפייתית, הוא עלול לגבות מחירים כבדים בתחומים רבים:

• בריאות נפשית – מחקרים מראים קשר ברור בין רמות גבוהות של FOMO לבין תחושות של דיכאון, חרדה, בדידות וחוסר סיפוק מהחיים. ככל שמשקיעים יותר זמן ברשתות החברתיות כך מועצמת תחושת הניכור והחוסר.
• בריאות פיזית – שעות רבות מול מסכים על חשבון שינה, תזונה נכונה ופעילות גופנית פוגעות בהדרגה בבריאות. העייפות המצטברת והעומס המנטלי מחלישים את המערכת החיסונית ומגבירים דלקות בגוף.
• קשרים ויחסים – התמכרות לרשתות חברתיות על חשבון אינטראקציות אנושיות אמיתיות פוגעת ביכולת ליצור ולתחזק יחסים בין אישיים משמעותיים. קשרים נעשים שטחיים יותר ומרוחקים רגשית.
• עבודה וקריירה – הסחות דעת תמידיות של בדיקת עדכונים חדשים פוגעות בפרודוקטיביות ובתפקוד בעבודה. קשה להתרכז במטלות חשובות או ליזום פרויקטים מורכבים. לעתים זה מוביל גם להיעדרויות תכופות מהעבודה עקב מפגשים חברתיים "חיוניים".
• מצב כלכלי – הדחף להשתתף בכל אירוע ולקנות כל דבר שאחרים מציגים עלול לערער את היציבות הכלכלית. מוציאים יותר כסף על דברים לא הכרחיים רק בשביל לא להרגיש ש"מפספסים".
• תפיסת מציאות – הצפה מתמדת מהרשתות החברתיות יכולה לעוות את תפיסת המציאות ולגרום לתחושה שמה שקורה "שם" חשוב ונכון יותר ממה שקורה בחיים האמיתיים שלנו.

 

המודעות לנזקים האלו חשובה, כי לפעמים אנחנו כל כך שקועים במירוץ האינסופי אחרי מה שמפספסים, שלא עוצרים לראות איך זה משפיע על החיים שלנו כאן ועכשיו.

איך ניתן לטפל בפומו?

אוקיי, אז איך באמת "מרפאים" פומו כשהוא כבר ברמות מזיקות? איך מפסיקים את מעגל ההתמכרות הזה ומשיבים לעצמנו איזון? הנה כמה צעדים חשובים בדרך לשחרור:

1. הכירו בבעיה – צעד ראשון הכרחי הוא פשוט להכיר בכך שיש בעיה. להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שאיבדתם שליטה על השימוש שלכם ברשתות החברתיות. אין בושה או אשמה בכך, זו תופעה נפוצה בעידן המודרני.

2. בקשו עזרה מהקרובים – שתפו את בני המשפחה הקרובים והחברים שאתם סומכים עליהם במצב. בקשו את העזרה והתמיכה שלהם בתהליך הגמילה וההחלמה שאתם עומדים לעבור. ככל שתרגישו פחות לבד זה יהיה קל יותר.

3. הציבו יעדים ברורים – שבו עם עצמכם וחשבו על מטרות מדידות וברורות להפחתת השימוש ברשתות. למשל: לבלות לא יותר משעה ביום בסך הכל, או להימנע מבדיקת עדכונים לפני השינה ומיד עם הקימה בבוקר. ככל שהיעדים יהיו ספציפיים יותר, קל יהיה לעמוד בהם.

4. בנו תוכנית פעולה – כדי לעמוד ביעדים שהצבנו, נבנה תוכנית קונקרטית. נגדיר בדיוק באילו שעות נגלוש, נשתמש באפליקציות נעילה או חסימה של אתרים מסוימים, נסיר התראות, ואולי אפילו נשאיר את הסלולרי בבית כשיוצאים החוצה.

5. מצאו תחליפים – כשמפנים את הזמן שבילינו ברשתות, חשוב למלא אותו בפעילויות מועילות ומהנות יותר. חזרו לתחביבים ולהנאות שהזנחתם, פגשו חברים, למדו משהו חדש, התנדבו. ככל שתראו שהחיים יכולים להיות מלאים ומספקים גם בלי העדכון הבא, תרגישו פחות צורך לברוח לשם.

6. התמידו ואל תתייאשו – זכרו שזהו תהליך הדרגתי ולא שינוי של 180 מעלות ביום. תהיו סבלניים ונדיבים כלפי עצמכם. אם קרה והתפספסתם פה ושם, אל תוותרו. חזרו למסלול ותמשיכו הלאה. ככל שתתרגלו להרגלים החדשים הם יהפכו לטבעיים ואוטומטיים יותר.

7. שקלו עזרה מקצועית – במקרים מסוימים, כשה-FOMO הפך להתמכרות ממשית שפוגעת באופן חמור בחיים שלכם, אולי שווה להתייעץ עם איש מקצוע כמו פסיכולוג או מטפל התמכרויות. הם יוכלו לתת כלים נוספים להתמודדות ולהתבוננות פנימית על מקורות החרדה שלכם.

בסופו של דבר, הניצחון על הפומו דורש מאיתנו להעמיד את טובתנו לטווח הארוך מעל הסיפוקים המיידיים של עוד לייק או עוד פוסט מנצנץ של מישהו אחר. זה דורש אומץ להגיד לעצמנו שהחיים שיש לנו כאן ועכשיו יותר חשובים מכל מה ש"מפספסים" בדרך.

ולא נכחיש, ה-FOMO לעולם לא ייעלם לגמרי. תמיד נחוש עקצוץ קטן של קנאה או געגוע למראה חוויה נהדרת של מישהו אחר. אבל אם נצליח ל"הנמיך" אותו לרמות סבירות, הוא יהפוך להיות סתם רעש רקע ולא הקול המוביל בחיים שלנו. ואז אולי נוכל באמת להתחיל להנות מהמסיבה שנקראת החיים – גם אם לא תמיד אנחנו במרכזה.

לסיכום

ה-FOMO, הפחד המוכר לכולנו מפספוס, הוא ללא ספק אחד המאפיינים הבולטים של העידן הדיגיטלי בו אנו חיים. הוא משקף את החרדות הקדומות שלנו כבני אנוש להשתייך ולהרגיש מעורבים, אבל גם את הלחצים החדשים שיוצרים המדיה החברתית והקישוריות האינסופית.

המאמר הזה לקח אותנו למסע בין הסיבות, הביטויים והנזקים האפשריים של ה-FOMO, והעלה כמה אסטרטגיות יעילות להתמודדות איתו. ראינו שזוהי תופעה נפוצה מאוד, שנמצאת על רצף רחב של עוצמות וחומרה. היא יכולה לנוע מתחושה מציקה אך נסבלת, ועד להשתלטות ממשית על חיינו שמחייבת טיפול רציני.

מה שחשוב לקחת מכל זה, זה שיש לנו הרבה יותר שליטה על ה-FOMO ממה שנדמה לנו. בין אם זה על ידי הגבלת הזמן ברשתות, מיקוד בהווה, חיבור לערכים האישיים שלנו או בנייה של הרגלים חדשים – אנחנו מסוגלים להפחית את האחיזה שלו בנו ולהשיב לעצמנו את האיזון.

ועוד משהו שכדאי לזכור – בסופו של דבר, החיים האמיתיים מתרחשים כאן, מחוץ למסך. את הרגעים הכי יפים, הכי מספקים והכי משמעותיים נחווה דווקא כשנרים את הראש, נתנתק מההשוואה המתמדת ופשוט נהיה נוכחים בעולם הלא-וירטואלי שסובב אותנו.

אז בפעם הבאה שתרגישו שה-FOMO דופק בדלת, נסו לעצור לרגע ולשאול את עצמכם: האם מה שקורה שם באמת יותר חשוב ממה שיש לי כאן? האם אני באמת "מפספס" משהו, או שאני בעצם זוכה במשהו אמיתי יותר – החיים שלי עצמי.

אם נתרגל להפנות את השאלות האלו פנימה, סביר להניח שהתשובות ינחו אותנו בכיוון הנכון והבריא יותר. אל החופש להיות מי שאנחנו, גם אם זה לא תמיד מבריק או מצולם באינסטגרם. כי בסופו של דבר, שום כמות של עוקבים וירטואליים לא שווה יותר מאשר לחיות את הרגע האמיתי, שהוא רק שלכם.